יום שישי, 28 במאי 2010

פתאום אני שוב פופולארי!

הרשו לי וידוי קטן:
פעם, לפני היות המחשב, האינטרנט והטלוויזיה "חורים שחורים" השואבים אליהם כל ילדה ונער, פעם גם ילדים נהגו לקרוא ספרים.

ובאותה העת ממש, למרבה המזל, התחלתי אנוכי, עבדכם הנאמן, לכתוב סיפורי ילדים בעיתון "מעריב לנוער" שבאותם ימים היה מגזין נפוץ עם תפוצה שבועית של מאה-אלף עותקים. ספריי נמכרו כלחמניות ועשו רק טוב לכיסי ולמשפחתי. אבל יתרה מזאת – כל הופעה שלי בבתי הספר ובספריות – כי סופר פופולארי תמיד נחמד להזמין למפגשים עם תלמידים – היתה "סולד-אאוט". נערות היו רצות אחרי אל חדר המורים, ספרי הפתוחים בידיהן והן מתחננות להקדשה עם חתימה אישית. מאות מכתבים היו מגיעים מדי יום אל שולחני (טוב, זה בהיעדר פייסבוק או מייל) וספריי היו נחטפים ממדפי הספריות ומחנויות הספרים במחיר השווה את משקלם בזהב.

מאז זרמו לצערנו רק מעט מים בנחלי הארץ החרבים, אבל חלפו הרבה שנים. ילדים ובעיקר בני נוער חדלו ברובם מהמנהג "המגונה" של קריאת ספרים. גם שמו של איטו אבירם נהפך לנחלתם של קוראים צעירים בודדים, חנונים ולא מקובלים, המוצאים מפלט בעולם הדמיון והפנטזיה. כמו סופרי ילדים רבים אחרים גם שמי הפך לנדיר יחסית, כמו בעל חיים מזן נכחד, לפחות ברפרטואר של ילדי ישראל.

כבר שנים שהמורות ומנהלות בתי הספר, שזוכרות אותי לטובה מילדותן ממשיכות להזמין אותי למפגשי תלמיד, ואולם הן מתריעות מראש: "אנחנו חייבות להזהיר אותך שהתלמידים לא כל כך מכירים אותך ואת ספריך..." ואני מהנהן ומשתדל לקבל את רוע הגזרה.

אך ראו פלא – בחודשים האחרונים הופתעתי לגלות כי התלמידים שוב מחכים לי בפתח חדר המורים. מורות מחויכות מרחיקות אותם ומנסות לאפשר לי להיכנס פנימה. קרה שבתוך חדר המורים, ניגשה אלי אחת המורות ושאלה בלחישה, כמתביישת: "הילדים סיפרו שהם קוראים את הסיפורים שלך ב"מוגובי". הלכתי לברר בספריית בית הספר אבל אין שם ספר כזה..."

"העיקר שתלמידייך חזרו לקרוא ספרים!" עודדתי אותה, ומיד הזמנתי אותה לקפוץ לביקור בספריית "נווה רימון" באתר האינטרנט של מוגובי. שם, על מדף הספרים, תוכל גם היא לקרוא את רב המכר החדש שלי: "האור היחיד באפלה", הרפתקאותיה של סיגלית המוגובי וצלמוות האיום"...

יום ראשון, 9 במאי 2010

כנסו, כנסו...

היי אתם, הורים יקרים... אתם שמציצים במבט לא-ממש-מסוקרן מעל כתפיי ילדכם. הנה הוא רכון מול מסך המחשב ועסוק עד-אין-סוף בגלישה ב"מוגובי". גשו קצת קרוב יותר. עוד טיפה... זהו, מותר להציץ. ילדכם ממילא עסוק מדי ולא מבחין בכם עכשיו.
כנסו, אל תֵחתו ואל תִירָאו. הרשו לי לקחת אתכם לסיור קטן בתוך האתר. שהרי, בינינו – מתי בפעם האחרונה התעניינתם באמת במה שקורה מאחורי הקליפה הצבעונית המהבהבת, שבתוכה נעות דמויות מיניאטוריות אנה והנה. האם ידעתם, למשל, שלילדכם יש דמות מוגובי שהיא רק שלו. הוא מטפח אותה, קונה לה בגדים ואבזרים ואפילו רכש למענה בית מגורים במיטב כספו?!

האם ידעתם שבכל יום, לפעמים במשך כמה שעות, הוא נפגש באמצעות המוגובי שלו עם ילדים אחרים מרחבי הארץ?! הוא מתכתב אתם ובעצם משוחח אתם על נושאים רבים שמעניינים אותו. ואם אותם ילדים מעניינים אותו במיוחד, הם עוברים לשוחח בפורום. שם הרבה יותר נוח להתכתב. לא, אינכם צריכים לדאוג. ילדכם מרגיש בטוח באתר – ובצדק: האתר מאובטח ושמור. אין אפשרות למסור פרטים אישיים. לא שם, לא טלפון ולא כתובת. בעצם, ילדכם נפגש ב"מוגובי" עם אלפי ילדים אחרים שגולשים אף הם. לכן האתר כל כך מעניין אותו.

ממש עכשיו אנחנו, צוות התוכן, גומרים לבנות לילדכם הרפתקת-משימה חדשה. ברוח הקיץ המתקרב היא קשורה במים. קראנו לה "הבו מים". כדי להצליח במשימה יצטרך ילדכם לזהות נחלים שונים בישראל, להכיר אותם בשמם ובמיקומם ולמצוא להם רמזים שונים בתוך האתר. זה קצת כמו לצאת לטיול וקצת כמו לפתור חידת בלשים. בקיצור – כיף!

מותר לכם לנסות בעצמכם, אלא אם כן אתם כבר יודעים בדיוק היכן זורם נחל צין...

שלכם,

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לגולשים ב"מוגובי"

יום ראשון, 2 במאי 2010

"אין לי מה ללבוש!"



"אין לי מה ללבוש", בוכה אשתי ומציצה בארון הבגדים העמוס שלה בייאוש אמיתי.
כל בני המשפחה נזעקים לשמע קריאת הייאוש ומציצים גם הם לתוך ארון הבגדים. הם רואים את האגף הנשי שבו, גדוש בכל טוב, מיטב המחלצות, ערימות של נעליים, סנדלים ומגפיים בהתאם לעונות השנה, מעילים ושפע של אבזרי לבוש. בהחלט כמות שכל חנות אופנת נשים היתה מתגאה בה.
"נכון שזה מייאש?" פונה יקירתי בבקשה כנה לקבל מעט אמפטיה מאיתנו, בני משפחתה האוהבים. אין ברירה, צריך להנהן ולהעמיד פנים מזדהות. אין ספק שזהו הזמן המתאים לחיבוק חזק ומבט נחוש בעיניים. אולי לחישה בסגנון: "אנחנו מזדהים עם מצוקתך, אימא ורעיה יקרה, ומבינים מה עובר עלייך..."

"אז למה את לא קונה בגדים חדשים?" שובר בני הקטן את הכללים ומוצאי אל אויר העולם את המשפט האיום והנורא."למה? תשאל את אבא שלך!" היא משיבה לו בהרמת קול, כשהיא מפנה עיניים מאשימות לעברי. כמובן, אני אשם. ילדיי מסובבים את ראשיהם הקטנים ותולים בי מבט מלא ציפיות. נו, מה יש לך להגיד להגנתך, אבא?
"טוב, ילדים... אתם יודעים שצריך לחסוך. כסף יש רק בכמות מוגבלת ואילו בגדים... הו, ישנם אוקיינוסים של בגדים בעולם. אפשר לשייט שם חודשים בלי להגיע לחוף מבטחים." לא בטוח שהם הבינו את כוונותיי הספרותיות, אבל הפעם זו דווקא רומי, בתי הקטנה שבאה עם רעיון מקורי: "אז אולי תחליפי בגדים עם אישה אחרת".
"להחליף?" אמה ממלמלת בעיניים קרועות מאימה.
"כן" ממשיכה הקטנה בביטחון גובר, "כמו במוגובי. כשאני קונה בגדים שלא מתחשק לי להשתמש בהם אני מחליפה עם ילדים אחרים".
רגע של שתיקה משפחתית כללית. כולנו מנסים לעכל את הרעיון החדשני והמוזר. אשתי פורצת בצחקוק בלתי נשלט: "כמו במוגובי, הא... יש לך רעיונות מקוריים, ילדה... להחליף... הרי יש פה ארון מלא בגדים שהייתי שמחה להחליף..."

אתמול הלכה אשתי לבחון שלוש חנויות "יד שניה" באזור השרון. חלקן מציגות בגדי מעצבים שעלו אלפי דולרים ונמכרים עכשיו במחירים שווים לכל נפש חסכנית. שיטוט קטן ב"גוגל" העלה את רשימת החנויות, ומסתבר שמה שטוב לגולשת טירונית ב"מוגובי" התאים גם לאשתי. עובדה. היא יצאה לדרך עם שתי שקיות גדושות מהבית וחזרה עם... חמש! וואלה, מוגובי... הילדים בהחלט לומדים שם משהו על החיים!