יום חמישי, 22 באפריל 2010

"אתה גדול, אבא!"


בזמן האחרון הבן שלי מלמד אותי הרבה יותר מאשר אני אותו. כך זה קרה, למשל, כשסוף סוף תפסתי בזכותו שמראדונה ופֶלֶה כבר מזמן אינם מלכי הכדורגל ושמותיהם אינם אומרים הרבה לדור המעריצים הצעיר בכיתות בית הספר היסודי.
"מלך הכדורגל? זהו מֶסי, אבא... מסי, מברצלונה!" כך בני הצעיר עם הרבה סבלנות והתחשבות, עד שסוף סוף קלטתי את השם. וכך יכולתי ליהנות בשבועות האחרונים משחקן כדורגל איכותי ומדהים שקופץ לביקור על המרקע אחת ליומיים, ושעד לפני כחודשיים כלל לא ידעתי על קיומו.

והנה זעקת שוד ושבר מכיוון המחשב: "אבא, בוא מהר, אני ב"מוגובי" ואני צריך אותך דחוף!" הגעתי מתנשף, רק כדי לראות את בני מצביע בכיוון המסך על צילום של איש מתרחץ בתוך גלגל ים ליד חומת אבן עתיקה.
"איפה זה צולם, אבא, אבל מהר... ים המלח? הים התיכון? ים כינרת?...
מיד קלטתי שבני זקוק לעזרה אמיתית ודחופה, ולכן לא השבתי מיד אלא הקשיתי: "למה? מה זה בכלל? מדוע שלא תסתדר לבד?"
"אוף, אבא... זו השאלה היומית. אם תפתור לי אותה ארוויח 1000 מטבעות!"
אופס, ירד לי האסימון. מדובר בכסף. וכשמדובר בכסף אני פועל מהר: "ים... כינרת. כן. בים המלח אין חומה, והחומות של עכו וקיסריה אינן נראות כך".
בני סימן את התשובה בזריזות, הקיש על "המפתח" ומיד אורו עיניו כשמטר המטבעות "נחת" עליו בקול צלצול מוזהב...
"אבא, אתה גדול!" הוא מלמל, והמשיך לחרוש את האתר, מתעלם מקיומי.

הנה כך אני מצליח, פעם אחת ביום, לשוב ולזכות בהערכת ילדי. תודה לאל ולמוגובי!

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לגולשים צעירים

יום ראשון, 18 באפריל 2010

בטיחות ברשת - דבר המומחה!


"ואולי אין די בשינון, לפחות לא אצל הצעירים? אחרת היו מתירים גם לילדים בני שש או שמונה לחצות את הכביש לבדם..."

אני מניח שאין היום ילד אחד בישראל שגולש באינטרנט ואינו יודע שהוא צריך להיזהר, או שהאינטרנט הוא מקום מסוכן... לפחות לדעתם של הוריו. אולם בין התובנה הזו ובין היכולת שלו להיזהר עדיין מפריד, לצערי, מרחק גדול מאד.

האם שינון אינסופי של כללי הזהירות ברשת, האם הדגשה יומיומית חוזרת של המנטרה: "זכור בני, לעולם אל תמסור פרטים אישיים", תעשה את שלה? האם ילדים שהוריהם "מציקים" להם בעניין הזה ללא הרף מצליחים להפנים את הסכנה? האם ברגע האמת נדלקת אצלם נורה אדומה והם סוכרים את פיהם ושומרים על עצמם ברשת?

ואולי אין די בשינון, לפחות לא אצל הצעירים? אחרת היו מתירים גם לילדים בני שש או שמונה לחצות את הכביש לבדם, שהרי בכל יום אנו חוזרים ומשננים בפניהם את כללי הזהירות בדרכים, ואפילו מדגימים את זה כשאנו נוטלים את ידם וחוצים אתם את הכביש...

אז "כיצד נגן על ילדינו בפני הסכנות הטמונות ברשת?" זהו גם נושא יום עיון למומחים שמקיים מומחה בעל שם עולמי – ד"ר פאול סימפסון בתל אביב. האיש מתמחה בגיל ההתבגרות ובפסיכולוגיה פלילית. הוא עובד בשיתוף פעולה עם חברת PureSight, העוסקת ביצירת סביבה מקוונת בטוחה לילדי העולם באמצעות שילוב של חינוך וידע עם פתרונות טכנולוגיים. ד"ר סיפמסון מרצה על הסכנות הטמונות בעולם הטכנולוגי של ילדים ובני הנוער בימינו, ועל דרכי ההתמודדות עם סכנות אלה.

בנוסף יקיים ד"ר סימפסון הרצאה המיועדת להורי ילדים ובני נוער הגולשים ברשת. אנחנו ב"מוגובי" שמחים להזמין אתכם להרצאה שתתקיים ביום רביעי, י"ד באייר תש"ע, 28 בין השעות 19:30– 21:00 במכון מופ"ת, רח' שושנה פרסיץ 15, קריית החינוך, תל אביב. ההרצאה תתקיים באנגלית ותלווה בתרגום סימולטני לעברית. הכניסה חינם, אך דרושה הרשמה מראש עד ה- 26 באפריל בטל': 03-6901426/416; או בדוא"ל
mlomdim@macam.ac.il. מס' המקומות מוגבל, רצוי להירשם בהקדם! לפרטים נוספים: טל' 03-6901430/7 דוא"ל sliora@macam.ac.il

שלכם,

איטו אבירם


סופר, עיתונאי ואבא לגולשים צעירים

יום שני, 12 באפריל 2010

בין מסך למסך...

"עֵצָה טוֹבָה וַחֲשוּבָה:

כְּשֶיֵש יֶלֶד בַּסְּבִיבָה –

אָסוּר לְעוֹלָמִים! זֶה חֵטְא

לְהַדְלִיק אֶת הַמַּקְלֵט"...

(רוֹאָלד דָאל מתוך "שירים עליזים וחרוזים פוחזים")

ילדים, מה לעשות, נמשכים אל המסך הקטן כמו פרפרים אל האור, כמו מסמרים אל המגנט או כמו זבובים אל טיפת ריבה. אנחנו, ההורים, ניבטים בהם חסרי אונים ומשתדלים להיכנס עמם למשא-ומתן בנושא כניעתנו החלקית לתכתיביהם. וזה הולך בערך כך:

"טוב, ילדים, אז עד שהמחוג יגיע לספרה 12, שזה עוד כמעט שעה, אתם יכולים לשחק ב"מוגובי", אבל אחר כך אסור לרוץ ישר אל מקלט הטלוויזיה, אלא חייבים למצוא משהו אחר לשחק בו, לפחות שעה אחת. וזה חייב להיות משהו שאין לו מסך. לא, אדר, "פלייסטיישן" לא נכלל במסגרת צעצועים חסרי מסך..."

נשמע רע, וזה באמת רע! כל המומחים מסכימים שילדים כדאי להרחיק ממסכי הטלוויזיה והמחשב, כי זה עושה להם יותר רע מטוב. אבל, בתוך עמי אני יושב ואני קטונתי מלהטיף לכם את מה שאני מתקשה ליישם עם ילדיי. וכבר השלמתי עם העובדה שלפחות פרצופו של בני הצעיר מקבל לאט לאט אבל בטוח צורה מלבנית בפרופורציה של 9:16.

ובכל זאת, כמה תרגולות יום יומיות הצלחתי ליישם בהצלחה חלקית. תרגולות אלו נועדו להשיב אל בני את חדוות השוטטות, הבהייה בעולם, הקפיצה העולצת והוצאת הקלוריות המואצת. למענכם, אני מפרט את השיטות שמוכיחות את עצמן יותר מהאחרות:

א. משחק כדורגל זריז. את המשחק ב"אחד על אחד" ניתן לקיים גם בחדר גדול, בוודאי שבסלון אבל הכי רצוי – בחוץ. אם אין דשא ואין מגרש חנייה, אז בלובי של הבניין. חצי שעה של חילופי בעיטות תחזיר לילדכם (וגם לכם) את חדוות החיים ותשפר בצורה משמעותית את סיבולת הגוף שלו.

ב. משחק מטקות . אנחנו משתמשים ברקטות (מחבטים) מרושתות של טניס. (לא האמיתיות) כאלה של כדור נוצה. במקום כדור לקחנו כמה דפי עיתון, קיווצ'צ'נו אותם לכדור בגודל אגרוף והקפנו אותם בגומייה גדולה. הרעיון הוא שאתם זורקים בעדינות את הכדור לכיוון הילד והוא מנסה לחבוט בו בעזרת המחבט בחזרה אליכם. כדור הנייר אינו שובר (כמעט) נורות חשמל, אגרטלים יקרים מחרסינה ומסתפק בכך שאחת לכמה חבטות הוא נעלם במרומי מדפי הספרים, לעיתים – לנצח, או לפחות עד ניקוי פסח הבא. (בעוד שנה!)

ג. משחק בבלון. מנפחים בלון, קובעים שדלת המטבח היא שער אחד ודלת אחד החדרים היא השער השני ומתחילים לשחק. מותר להדוף את הבלון בכל חלקי הגוף ואסור להניח לו ליפול על הקרקע, כי אז זוהי "בעיטה חופשית" לשער היריב. תתפלאו לשמוע כמה קלוריות רעות המשחק הזה מחסל, והכל ביחד עם צחוקים שלא נפסקים ושכוחם המרפא יצא שמעו בכל העולם.

שלכם,

איטו אבירם

סופר, עיתונאי ואבא לגולשים במוגובי