"אין לי מה ללבוש", בוכה אשתי ומציצה בארון הבגדים העמוס שלה בייאוש אמיתי.
כל בני המשפחה נזעקים לשמע קריאת הייאוש ומציצים גם הם לתוך ארון הבגדים. הם רואים את האגף הנשי שבו, גדוש בכל טוב, מיטב המחלצות, ערימות של נעליים, סנדלים ומגפיים בהתאם לעונות השנה, מעילים ושפע של אבזרי לבוש. בהחלט כמות שכל חנות אופנת נשים היתה מתגאה בה.
"נכון שזה מייאש?" פונה יקירתי בבקשה כנה לקבל מעט אמפטיה מאיתנו, בני משפחתה האוהבים. אין ברירה, צריך להנהן ולהעמיד פנים מזדהות. אין ספק שזהו הזמן המתאים לחיבוק חזק ומבט נחוש בעיניים. אולי לחישה בסגנון: "אנחנו מזדהים עם מצוקתך, אימא ורעיה יקרה, ומבינים מה עובר עלייך..."
"אז למה את לא קונה בגדים חדשים?" שובר בני הקטן את הכללים ומוצאי אל אויר העולם את המשפט האיום והנורא."למה? תשאל את אבא שלך!" היא משיבה לו בהרמת קול, כשהיא מפנה עיניים מאשימות לעברי. כמובן, אני אשם. ילדיי מסובבים את ראשיהם הקטנים ותולים בי מבט מלא ציפיות. נו, מה יש לך להגיד להגנתך, אבא?
"טוב, ילדים... אתם יודעים שצריך לחסוך. כסף יש רק בכמות מוגבלת ואילו בגדים... הו, ישנם אוקיינוסים של בגדים בעולם. אפשר לשייט שם חודשים בלי להגיע לחוף מבטחים." לא בטוח שהם הבינו את כוונותיי הספרותיות, אבל הפעם זו דווקא רומי, בתי הקטנה שבאה עם רעיון מקורי: "אז אולי תחליפי בגדים עם אישה אחרת".
"להחליף?" אמה ממלמלת בעיניים קרועות מאימה.
"כן" ממשיכה הקטנה בביטחון גובר, "כמו במוגובי. כשאני קונה בגדים שלא מתחשק לי להשתמש בהם אני מחליפה עם ילדים אחרים".
רגע של שתיקה משפחתית כללית. כולנו מנסים לעכל את הרעיון החדשני והמוזר. אשתי פורצת בצחקוק בלתי נשלט: "כמו במוגובי, הא... יש לך רעיונות מקוריים, ילדה... להחליף... הרי יש פה ארון מלא בגדים שהייתי שמחה להחליף..."
אתמול הלכה אשתי לבחון שלוש חנויות "יד שניה" באזור השרון. חלקן מציגות בגדי מעצבים שעלו אלפי דולרים ונמכרים עכשיו במחירים שווים לכל נפש חסכנית. שיטוט קטן ב"גוגל" העלה את רשימת החנויות, ומסתבר שמה שטוב לגולשת טירונית ב"מוגובי" התאים גם לאשתי. עובדה. היא יצאה לדרך עם שתי שקיות גדושות מהבית וחזרה עם... חמש! וואלה, מוגובי... הילדים בהחלט לומדים שם משהו על החיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה