שיאה של כל חופשה משפחתית!

הגענו לבית המלון. בעודנו מתפעלים מהחדר המרווח והמודרני, סיימו הילדים ללחוץ על כל כפתור אפשרי, לתחוב את אפם לתוך כל דלת ולבסוף גם סיימו למקם את עצמם על המיטות. יצאנו אל המרפסת ולגמנו מלוא ריאותינו מהנוף.
היתה שעת בין ערביים קייצית, כדור השמש הכתום הלוהט שקע מעבר להרי הגליל ואנחנו גילינו כי את בריכת השחייה סגרו לפני חמש דקות.
"מי רוצה לטייל אתי בין שבילי המלון? נוכל לגלות מקומות סודיים"! ניסיתי לשלהב את הקטנטנים. אלא שאלה רצו בריכה ולא שום דבר אחר.
"רגע, אז מה דעתכם על הג'אקוזי?" הצבעתי לעבר בריכת השחייה האימתנית הסגלגלה, שניצבה לה במרכז חדרנו במלון, צמודה אל חלון שנפתח אל הנוף ובוהקת בלובנה".
"יש!" השיבו השניים בקול צהלה, ובתוך עשרים שניות שלו מעליהם את בגדיהם וכבר עמדו בעירומם הבוהק בתוך הג'אקוזי, מכוונים את המים לעוצמה ולחום הרצויים.

חצי שעה מאוחר יותר הם עדיין לא רצו לצאת משם. אלא ששלולית המים סביב הג'אקוזי הלכה וגדלה ואיימה להטביע את חדרנו הנאה. הבעיה היתה, בעיקר, מצידו של הבן, שובב לא קטן ושחיין מצטיין, ככל שמדובר במימי האפסיים של הג'אקוזי.
"טוב. אני פותח את המחשב הנייד בשביל מי שייצא ראשון מהג'אקוזי", הודעתי, כשאני משתמש בכלי הנשק האולטימטיבי שלי, המיועד בדיוק לנסיבות כגון אלה.

השובב הקטן ירה את עצמו מתוך הג'אוקוזי כמו מטיל. עטוף במגבת מלון מחוספסת ורייחנית הוא התיישב מול המסך הקטן, מקליק במיומנות על הלוגו של "מוגובי" והנה – הוא לגמרי מסודר, מרוצה ומאושר. רק שלא יעיזו להפריע לו ולהזמין אותו, חלילה, לארוחת הערב...

אם תשאלו אותי – אין כמו מחשב נייד אחד שפותר בעיות ומסדר את החופשה על צדה הטוב יותר בכל זמן ובכל מצב. הא... כמובן שרצוי גם מודם מתאים שאותו רצוי להביא מהבית. היום ניתן לשכור במחיר שווה לכל נפש מודם קטן וקומפקטי המאפשר לך גלישה במחשב האישי הנייד מכל מקום בישראל שבו יש קליטה מהסלולרי.

אופס, כמעט ושכחתי: גם אתר מדליק שילדים יכולים להתחבר אליו מכל צימר בגליל, או כפר נופש בערבה. מוגובי, למשל.

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לגולשים קטנים

רגע... ההצגה עומדת להתחיל!

בבוקר שבת האחרון הצלחתי לנתק את ילדיי ממסך המחשב. הקפתי כל אחד מהם לחוד בשתי ידי, ותוך שאני ממלמל דברי כיבושין ומנשק אותם קלות, משכתי אותם אחורה, כשאני מרחיק אותם ממסכי המחשב אליהם היו מחוברים באלף נימים בלתי נראים. זה היה לא קל. בסוף נשמע אפילו צליל פיצוץ קל, כזה שנשמע כשמשחררים פיית יניקה המחוברת בוואקום, אתם בטח יודעים למה אני מתכוון.

אחר כך באו הטרוניות, הבכי והמרי העממי: "אבא, למה אתה עושה לי את זה?!" או: "אבא, עוד רגע, אני בדיוק באמצע של..." וזה היה ממש לא קל. בכל כישרוני הלא מבוטל ניסיתי לשכנע אותם להפסיק להתבונן במסך המחשב המתרחק, ובמקום זאת להביט בעיני. רק לשנייה אחת. ידעתי שאם אלכוד אותם במבטיי – אזי קיים סיכוי שההשפעה המהפנטת של מסך המחשב על מוחם הרך תיפסק.

"הולכים להצגה, ילדים", הזכרתי להם. "היא מתחילה בעוד חצי שעה. אם לא נזוז עכשיו – נאחר, ואתם תידבקו לעד אל מסך המחשב..." האיום המסווה באירוניה דקה פעל את פעולתו. ילדיי נזכרו כמה, בעצם, הם משתוקקים ללכת להצגה, והם הסכימו להתלוות אלי.

ראינו את "אורה הכפולה" ונהנינו מכל רגע. "אבא, זאת ההצגה הכי טובה שראינו בחיים!" קבעו הקטנים, כשהם שוכחים לגמרי שזה בדיוק מה שאמרו אך לפני שבועיים, כשצפינו בהצגה "המלאך", הצגה שמלאה את ילדיי בריגושים להתפקע. שתי הצגות נהדרות שאתם חייבים לילדים שלכם, אם הם בגילאי בית ספר יסודי, גם כיתות נמוכות.

כן. אני חושב ש"מוגובי" זה חשוב. אבל ילדינו צריכים הוכחה שבידור טוב, ריגושים וכיף אינם רק וירטואליים. לפעמים גם שחקנים בשר-ודם יכולים לענג, אולי אפילו יותר...

שלכם,

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לשני גולשים צעירים

לרקוד על שתי חתונות

ב- 17 ליוני יש לעדן, חברה של רומי, בתי, יום הולדת.
עדן ורומי חברות טובות. ביחד הן מתקשטות מול הראי, ביחד הן מתגלגלות ברחבי הבית בגלגלונים אינספור, ביחד הן רבות וביחד הן משלימות.
עכשיו הולך להיות לעדן יומולדת, וזו הולכת להיות בעיה גדולה לבתי ולעוד כמה ילדים מהכיתה.

כי ממש באותן השעות בהן ינסה הליצן להצחיק את ילדי יום ההולדת בביתה של עדן, עתיד להתקיים נשף גדול באתר מוגובי. לא סתם נשף גדול – נשף מפואר. כך כתוב במפורש במודעת הענק שנפרשה על חזית הקניון "מודרנימול" שבאתר.

רומי מתכוננת ליום ההולדת של חברתה. יש לה שמלה פרחונית חגיגית שקנו לה לא מזמן, והיא שומרת אותה במיוחד לקראת האירוע החשוב הזה. אלא שרומי מתכוננת גם לקראת האירוע החשוב שמתקיים באתר מוגובי. לשם כך היא משחקת יותר משחקים, צוברת יותר מוגו-כסף וגם יוצאת בקרוב למסע קניות שבו היא תרכוש לעצמה את "המילה האחרונה" שבבגדי ואבזרי הממלכה הבידיונית הזו, שבה היא מבלה לא מעט מחייה הצעירים.
אבל מה יהיה ב- 17 ליוני? כיצד תוכל רומי לרקוד על שתי חתונות? איך תשתתף באותו הזמן גם ביום ההולדת של עדן חברתה וגם בנשף המפואר שבמוגובי?

"אבא, יש לי רעיון", היא אומרת לי היום, אחרי הרבה התלבטויות: "אני מתכוונת לבקש מעדן שתרשה לי להשתמש במחשב שלהם וכך אוכל לגלוש בזמן יום ההולדת אל מוגובי, כדי שאוכל להשתתף גם בנשף, ולא אפסיד אותו".
"בדקת שיש לה מחשב בבית", אני שואל שאלת אוויל.
"בחחחח... למי אין מחשב בבית, אבא?! יש לעדן מחשב בכל חדר, כמעט..."
"אז גם החברים שלך יוכלו לגלוש משם", אני מעלה רעיון קצת יותר שימושי.
"בדיוק", היא מתלהבת. "צריך רק לזכור הסיסמה שלי, וזו גם דרך נהדרת להראות לילדים אחרים שכל הזמן שואלים אותי על מוגובי מה באמת הולך שם..."

מסכן הליצן. הוא עוד לא יודע מה מחכה לו שם, במסיבה.

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לשני גולשים במוגובי

פתאום אני שוב פופולארי!

הרשו לי וידוי קטן:
פעם, לפני היות המחשב, האינטרנט והטלוויזיה "חורים שחורים" השואבים אליהם כל ילדה ונער, פעם גם ילדים נהגו לקרוא ספרים.

ובאותה העת ממש, למרבה המזל, התחלתי אנוכי, עבדכם הנאמן, לכתוב סיפורי ילדים בעיתון "מעריב לנוער" שבאותם ימים היה מגזין נפוץ עם תפוצה שבועית של מאה-אלף עותקים. ספריי נמכרו כלחמניות ועשו רק טוב לכיסי ולמשפחתי. אבל יתרה מזאת – כל הופעה שלי בבתי הספר ובספריות – כי סופר פופולארי תמיד נחמד להזמין למפגשים עם תלמידים – היתה "סולד-אאוט". נערות היו רצות אחרי אל חדר המורים, ספרי הפתוחים בידיהן והן מתחננות להקדשה עם חתימה אישית. מאות מכתבים היו מגיעים מדי יום אל שולחני (טוב, זה בהיעדר פייסבוק או מייל) וספריי היו נחטפים ממדפי הספריות ומחנויות הספרים במחיר השווה את משקלם בזהב.

מאז זרמו לצערנו רק מעט מים בנחלי הארץ החרבים, אבל חלפו הרבה שנים. ילדים ובעיקר בני נוער חדלו ברובם מהמנהג "המגונה" של קריאת ספרים. גם שמו של איטו אבירם נהפך לנחלתם של קוראים צעירים בודדים, חנונים ולא מקובלים, המוצאים מפלט בעולם הדמיון והפנטזיה. כמו סופרי ילדים רבים אחרים גם שמי הפך לנדיר יחסית, כמו בעל חיים מזן נכחד, לפחות ברפרטואר של ילדי ישראל.

כבר שנים שהמורות ומנהלות בתי הספר, שזוכרות אותי לטובה מילדותן ממשיכות להזמין אותי למפגשי תלמיד, ואולם הן מתריעות מראש: "אנחנו חייבות להזהיר אותך שהתלמידים לא כל כך מכירים אותך ואת ספריך..." ואני מהנהן ומשתדל לקבל את רוע הגזרה.

אך ראו פלא – בחודשים האחרונים הופתעתי לגלות כי התלמידים שוב מחכים לי בפתח חדר המורים. מורות מחויכות מרחיקות אותם ומנסות לאפשר לי להיכנס פנימה. קרה שבתוך חדר המורים, ניגשה אלי אחת המורות ושאלה בלחישה, כמתביישת: "הילדים סיפרו שהם קוראים את הסיפורים שלך ב"מוגובי". הלכתי לברר בספריית בית הספר אבל אין שם ספר כזה..."

"העיקר שתלמידייך חזרו לקרוא ספרים!" עודדתי אותה, ומיד הזמנתי אותה לקפוץ לביקור בספריית "נווה רימון" באתר האינטרנט של מוגובי. שם, על מדף הספרים, תוכל גם היא לקרוא את רב המכר החדש שלי: "האור היחיד באפלה", הרפתקאותיה של סיגלית המוגובי וצלמוות האיום"...

כנסו, כנסו...

היי אתם, הורים יקרים... אתם שמציצים במבט לא-ממש-מסוקרן מעל כתפיי ילדכם. הנה הוא רכון מול מסך המחשב ועסוק עד-אין-סוף בגלישה ב"מוגובי". גשו קצת קרוב יותר. עוד טיפה... זהו, מותר להציץ. ילדכם ממילא עסוק מדי ולא מבחין בכם עכשיו.
כנסו, אל תֵחתו ואל תִירָאו. הרשו לי לקחת אתכם לסיור קטן בתוך האתר. שהרי, בינינו – מתי בפעם האחרונה התעניינתם באמת במה שקורה מאחורי הקליפה הצבעונית המהבהבת, שבתוכה נעות דמויות מיניאטוריות אנה והנה. האם ידעתם, למשל, שלילדכם יש דמות מוגובי שהיא רק שלו. הוא מטפח אותה, קונה לה בגדים ואבזרים ואפילו רכש למענה בית מגורים במיטב כספו?!

האם ידעתם שבכל יום, לפעמים במשך כמה שעות, הוא נפגש באמצעות המוגובי שלו עם ילדים אחרים מרחבי הארץ?! הוא מתכתב אתם ובעצם משוחח אתם על נושאים רבים שמעניינים אותו. ואם אותם ילדים מעניינים אותו במיוחד, הם עוברים לשוחח בפורום. שם הרבה יותר נוח להתכתב. לא, אינכם צריכים לדאוג. ילדכם מרגיש בטוח באתר – ובצדק: האתר מאובטח ושמור. אין אפשרות למסור פרטים אישיים. לא שם, לא טלפון ולא כתובת. בעצם, ילדכם נפגש ב"מוגובי" עם אלפי ילדים אחרים שגולשים אף הם. לכן האתר כל כך מעניין אותו.

ממש עכשיו אנחנו, צוות התוכן, גומרים לבנות לילדכם הרפתקת-משימה חדשה. ברוח הקיץ המתקרב היא קשורה במים. קראנו לה "הבו מים". כדי להצליח במשימה יצטרך ילדכם לזהות נחלים שונים בישראל, להכיר אותם בשמם ובמיקומם ולמצוא להם רמזים שונים בתוך האתר. זה קצת כמו לצאת לטיול וקצת כמו לפתור חידת בלשים. בקיצור – כיף!

מותר לכם לנסות בעצמכם, אלא אם כן אתם כבר יודעים בדיוק היכן זורם נחל צין...

שלכם,

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לגולשים ב"מוגובי"

"אין לי מה ללבוש!"

"אין לי מה ללבוש", בוכה אשתי ומציצה בארון הבגדים העמוס שלה בייאוש אמיתי.
כל בני המשפחה נזעקים לשמע קריאת הייאוש ומציצים גם הם לתוך ארון הבגדים. הם רואים את האגף הנשי שבו, גדוש בכל טוב, מיטב המחלצות, ערימות של נעליים, סנדלים ומגפיים בהתאם לעונות השנה, מעילים ושפע של אבזרי לבוש. בהחלט כמות שכל חנות אופנת נשים היתה מתגאה בה.
"נכון שזה מייאש?" פונה יקירתי בבקשה כנה לקבל מעט אמפטיה מאיתנו, בני משפחתה האוהבים. אין ברירה, צריך להנהן ולהעמיד פנים מזדהות. אין ספק שזהו הזמן המתאים לחיבוק חזק ומבט נחוש בעיניים. אולי לחישה בסגנון: "אנחנו מזדהים עם מצוקתך, אימא ורעיה יקרה, ומבינים מה עובר עלייך..."

"אז למה את לא קונה בגדים חדשים?" שובר בני הקטן את הכללים ומוצאי אל אויר העולם את המשפט האיום והנורא."למה? תשאל את אבא שלך!" היא משיבה לו בהרמת קול, כשהיא מפנה עיניים מאשימות לעברי. כמובן, אני אשם. ילדיי מסובבים את ראשיהם הקטנים ותולים בי מבט מלא ציפיות. נו, מה יש לך להגיד להגנתך, אבא?
"טוב, ילדים... אתם יודעים שצריך לחסוך. כסף יש רק בכמות מוגבלת ואילו בגדים... הו, ישנם אוקיינוסים של בגדים בעולם. אפשר לשייט שם חודשים בלי להגיע לחוף מבטחים." לא בטוח שהם הבינו את כוונותיי הספרותיות, אבל הפעם זו דווקא רומי, בתי הקטנה שבאה עם רעיון מקורי: "אז אולי תחליפי בגדים עם אישה אחרת".
"להחליף?" אמה ממלמלת בעיניים קרועות מאימה.
"כן" ממשיכה הקטנה בביטחון גובר, "כמו במוגובי. כשאני קונה בגדים שלא מתחשק לי להשתמש בהם אני מחליפה עם ילדים אחרים".
רגע של שתיקה משפחתית כללית. כולנו מנסים לעכל את הרעיון החדשני והמוזר. אשתי פורצת בצחקוק בלתי נשלט: "כמו במוגובי, הא... יש לך רעיונות מקוריים, ילדה... להחליף... הרי יש פה ארון מלא בגדים שהייתי שמחה להחליף..."

אתמול הלכה אשתי לבחון שלוש חנויות "יד שניה" באזור השרון. חלקן מציגות בגדי מעצבים שעלו אלפי דולרים ונמכרים עכשיו במחירים שווים לכל נפש חסכנית. שיטוט קטן ב"גוגל" העלה את רשימת החנויות, ומסתבר שמה שטוב לגולשת טירונית ב"מוגובי" התאים גם לאשתי. עובדה. היא יצאה לדרך עם שתי שקיות גדושות מהבית וחזרה עם... חמש! וואלה, מוגובי... הילדים בהחלט לומדים שם משהו על החיים!

"אתה גדול, אבא!"

בזמן האחרון הבן שלי מלמד אותי הרבה יותר מאשר אני אותו. כך זה קרה, למשל, כשסוף סוף תפסתי בזכותו שמראדונה ופֶלֶה כבר מזמן אינם מלכי הכדורגל ושמותיהם אינם אומרים הרבה לדור המעריצים הצעיר בכיתות בית הספר היסודי.
"מלך הכדורגל? זהו מֶסי, אבא... מסי, מברצלונה!" כך בני הצעיר עם הרבה סבלנות והתחשבות, עד שסוף סוף קלטתי את השם. וכך יכולתי ליהנות בשבועות האחרונים משחקן כדורגל איכותי ומדהים שקופץ לביקור על המרקע אחת ליומיים, ושעד לפני כחודשיים כלל לא ידעתי על קיומו.

והנה זעקת שוד ושבר מכיוון המחשב: "אבא, בוא מהר, אני ב"מוגובי" ואני צריך אותך דחוף!" הגעתי מתנשף, רק כדי לראות את בני מצביע בכיוון המסך על צילום של איש מתרחץ בתוך גלגל ים ליד חומת אבן עתיקה.
"איפה זה צולם, אבא, אבל מהר... ים המלח? הים התיכון? ים כינרת?...
מיד קלטתי שבני זקוק לעזרה אמיתית ודחופה, ולכן לא השבתי מיד אלא הקשיתי: "למה? מה זה בכלל? מדוע שלא תסתדר לבד?"
"אוף, אבא... זו השאלה היומית. אם תפתור לי אותה ארוויח 1000 מטבעות!"
אופס, ירד לי האסימון. מדובר בכסף. וכשמדובר בכסף אני פועל מהר: "ים... כינרת. כן. בים המלח אין חומה, והחומות של עכו וקיסריה אינן נראות כך".
בני סימן את התשובה בזריזות, הקיש על "המפתח" ומיד אורו עיניו כשמטר המטבעות "נחת" עליו בקול צלצול מוזהב...
"אבא, אתה גדול!" הוא מלמל, והמשיך לחרוש את האתר, מתעלם מקיומי.

הנה כך אני מצליח, פעם אחת ביום, לשוב ולזכות בהערכת ילדי. תודה לאל ולמוגובי!

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לגולשים צעירים

בטיחות ברשת - דבר המומחה!

"ואולי אין די בשינון, לפחות לא אצל הצעירים? אחרת היו מתירים גם לילדים בני שש או שמונה לחצות את הכביש לבדם..."

אני מניח שאין היום ילד אחד בישראל שגולש באינטרנט ואינו יודע שהוא צריך להיזהר, או שהאינטרנט הוא מקום מסוכן... לפחות לדעתם של הוריו. אולם בין התובנה הזו ובין היכולת שלו להיזהר עדיין מפריד, לצערי, מרחק גדול מאד.

האם שינון אינסופי של כללי הזהירות ברשת, האם הדגשה יומיומית חוזרת של המנטרה: "זכור בני, לעולם אל תמסור פרטים אישיים", תעשה את שלה? האם ילדים שהוריהם "מציקים" להם בעניין הזה ללא הרף מצליחים להפנים את הסכנה? האם ברגע האמת נדלקת אצלם נורה אדומה והם סוכרים את פיהם ושומרים על עצמם ברשת?

ואולי אין די בשינון, לפחות לא אצל הצעירים? אחרת היו מתירים גם לילדים בני שש או שמונה לחצות את הכביש לבדם, שהרי בכל יום אנו חוזרים ומשננים בפניהם את כללי הזהירות בדרכים, ואפילו מדגימים את זה כשאנו נוטלים את ידם וחוצים אתם את הכביש...

אז "כיצד נגן על ילדינו בפני הסכנות הטמונות ברשת?" זהו גם נושא יום עיון למומחים שמקיים מומחה בעל שם עולמי – ד"ר פאול סימפסון בתל אביב. האיש מתמחה בגיל ההתבגרות ובפסיכולוגיה פלילית. הוא עובד בשיתוף פעולה עם חברת PureSight, העוסקת ביצירת סביבה מקוונת בטוחה לילדי העולם באמצעות שילוב של חינוך וידע עם פתרונות טכנולוגיים. ד"ר סיפמסון מרצה על הסכנות הטמונות בעולם הטכנולוגי של ילדים ובני הנוער בימינו, ועל דרכי ההתמודדות עם סכנות אלה.

בנוסף יקיים ד"ר סימפסון הרצאה המיועדת להורי ילדים ובני נוער הגולשים ברשת. אנחנו ב"מוגובי" שמחים להזמין אתכם להרצאה שתתקיים ביום רביעי, י"ד באייר תש"ע, 28 בין השעות 19:30– 21:00 במכון מופ"ת, רח' שושנה פרסיץ 15, קריית החינוך, תל אביב. ההרצאה תתקיים באנגלית ותלווה בתרגום סימולטני לעברית. הכניסה חינם, אך דרושה הרשמה מראש עד ה- 26 באפריל בטל': 03-6901426/416; או בדוא"ל mlomdim@macam.ac.il. מס' המקומות מוגבל, רצוי להירשם בהקדם! לפרטים נוספים: טל' 03-6901430/7 דוא"ל sliora@macam.ac.il

שלכם,

איטו אבירם

סופר, עיתונאי ואבא לגולשים צעירים

בין מסך למסך...

"עֵצָה טוֹבָה וַחֲשוּבָה:

כְּשֶיֵש יֶלֶד בַּסְּבִיבָה –

אָסוּר לְעוֹלָמִים! זֶה חֵטְא

לְהַדְלִיק אֶת הַמַּקְלֵט"...

(רוֹאָלד דָאל מתוך "שירים עליזים וחרוזים פוחזים")

ילדים, מה לעשות, נמשכים אל המסך הקטן כמו פרפרים אל האור, כמו מסמרים אל המגנט או כמו זבובים אל טיפת ריבה. אנחנו, ההורים, ניבטים בהם חסרי אונים ומשתדלים להיכנס עמם למשא-ומתן בנושא כניעתנו החלקית לתכתיביהם. וזה הולך בערך כך:

"טוב, ילדים, אז עד שהמחוג יגיע לספרה 12, שזה עוד כמעט שעה, אתם יכולים לשחק ב"מוגובי", אבל אחר כך אסור לרוץ ישר אל מקלט הטלוויזיה, אלא חייבים למצוא משהו אחר לשחק בו, לפחות שעה אחת. וזה חייב להיות משהו שאין לו מסך. לא, אדר, "פלייסטיישן" לא נכלל במסגרת צעצועים חסרי מסך..."

נשמע רע, וזה באמת רע! כל המומחים מסכימים שילדים כדאי להרחיק ממסכי הטלוויזיה והמחשב, כי זה עושה להם יותר רע מטוב. אבל, בתוך עמי אני יושב ואני קטונתי מלהטיף לכם את מה שאני מתקשה ליישם עם ילדיי. וכבר השלמתי עם העובדה שלפחות פרצופו של בני הצעיר מקבל לאט לאט אבל בטוח צורה מלבנית בפרופורציה של 9:16.

ובכל זאת, כמה תרגולות יום יומיות הצלחתי ליישם בהצלחה חלקית. תרגולות אלו נועדו להשיב אל בני את חדוות השוטטות, הבהייה בעולם, הקפיצה העולצת והוצאת הקלוריות המואצת. למענכם, אני מפרט את השיטות שמוכיחות את עצמן יותר מהאחרות:

א. משחק כדורגל זריז. את המשחק ב"אחד על אחד" ניתן לקיים גם בחדר גדול, בוודאי שבסלון אבל הכי רצוי – בחוץ. אם אין דשא ואין מגרש חנייה, אז בלובי של הבניין. חצי שעה של חילופי בעיטות תחזיר לילדכם (וגם לכם) את חדוות החיים ותשפר בצורה משמעותית את סיבולת הגוף שלו.

ב. משחק מטקות . אנחנו משתמשים ברקטות (מחבטים) מרושתות של טניס. (לא האמיתיות) כאלה של כדור נוצה. במקום כדור לקחנו כמה דפי עיתון, קיווצ'צ'נו אותם לכדור בגודל אגרוף והקפנו אותם בגומייה גדולה. הרעיון הוא שאתם זורקים בעדינות את הכדור לכיוון הילד והוא מנסה לחבוט בו בעזרת המחבט בחזרה אליכם. כדור הנייר אינו שובר (כמעט) נורות חשמל, אגרטלים יקרים מחרסינה ומסתפק בכך שאחת לכמה חבטות הוא נעלם במרומי מדפי הספרים, לעיתים – לנצח, או לפחות עד ניקוי פסח הבא. (בעוד שנה!)

ג. משחק בבלון. מנפחים בלון, קובעים שדלת המטבח היא שער אחד ודלת אחד החדרים היא השער השני ומתחילים לשחק. מותר להדוף את הבלון בכל חלקי הגוף ואסור להניח לו ליפול על הקרקע, כי אז זוהי "בעיטה חופשית" לשער היריב. תתפלאו לשמוע כמה קלוריות רעות המשחק הזה מחסל, והכל ביחד עם צחוקים שלא נפסקים ושכוחם המרפא יצא שמעו בכל העולם.

שלכם,

איטו אבירם

סופר, עיתונאי ואבא לגולשים במוגובי

קסדת הפלאים

רוצים טיפ שיגרום אושר אמיתי לילדכם, הגולש באתר?

הנה הוא בא, אבל לפני כן, חוויה אישית קצרה: שלושה בקרים רצופים הקיץ אדר, בני הצעיר, הכי מוקדם שרק יכול היה (שש וחצי בבוקר). מיד אחר כך, פיג'מה לגופו, מיהר אל המחשב, גלש אל "מוגובי" וניסה לקנות במיטב כספו את "הקסדה המופלאה".

הקסדה הזו, ככל שזה יישמע לכם מוזר, היא "כרטיס הכניסה" אל "מערת האומץ" - חווית רכיבה על קרונית שהיא הרפתקת פחד אולטימטיבית חדשה בתוך האתר. מערת האומץ נחשבת "למילה האחרונה" אצל הגולשים באתר (המוגוביסטים). היא שוכנת בקצה היער ונחנכה בתחילת חופש פסח.

אלא שהקסדות הללו, יקרות מפז, נמכרות במינון של 200 ביום. למה? אולי כדי שילדינו ילמדו להתאמץ מעט כדי להגיע למטרה שקבעו לעצמם. וכך מצא את עצמו בני, כמו מאות גולשים אחרים, מאוכזב וכל מטבעותיו בידיו. מסתבר כי כבר בשעה שבע בבוקר לא נותרו קסדות, תודות לכל המוגוביסטים היותר חרוצים, שהשכימו אפילו מוקדם ממנו...

סוף טוב הכל טוב. ציפור קטנה לחשה לי שבעצם, אין צורך לקום כל כך מוקדם בבוקר, אלא עדיף ללכת לישון מאוחר. זאת, כי היום מתחלף בשעת חצות (ממש כשהמכשפות בארץ מוגובי יוצאות לסיורן הלילי הקבוע על מטאטאים ברחבי הממלכה). ולכן, כבר בשעת חצות ודקה אפשר להיכנס לאתר ולרכוש את הקסדה המיוחלת.

אז עכשיו גם אתם יודעים את הטריק. אולי ילדכם לא יחזיק מעמד ער עד שעת חצות, ואז לא תהיה לכם ברירה אלא ללמוד ממנו כיצד בדיוק מתבצעת עסקת הרכישה של הקסדה המופלאה. וכך תוכלו אתם בעצמכם להגשים עבורו חלום קטן ולהעניק לו בבוקר שלמחרת הפתעה שתהיה שווה לו הרבה יותר ממה שאפילו אתם מאמינים.

אופס... מגבלה אחת חשובה – כדי לרכוב ב"מערת האומץ" צריך להיות תושבים. ראו – הוזהרתם!

איטו אבירם

סופר, עיתונאי, ואבא של מוגוביסט