פתאום אני שוב פופולארי!

הרשו לי וידוי קטן:
פעם, לפני היות המחשב, האינטרנט והטלוויזיה "חורים שחורים" השואבים אליהם כל ילדה ונער, פעם גם ילדים נהגו לקרוא ספרים.

ובאותה העת ממש, למרבה המזל, התחלתי אנוכי, עבדכם הנאמן, לכתוב סיפורי ילדים בעיתון "מעריב לנוער" שבאותם ימים היה מגזין נפוץ עם תפוצה שבועית של מאה-אלף עותקים. ספריי נמכרו כלחמניות ועשו רק טוב לכיסי ולמשפחתי. אבל יתרה מזאת – כל הופעה שלי בבתי הספר ובספריות – כי סופר פופולארי תמיד נחמד להזמין למפגשים עם תלמידים – היתה "סולד-אאוט". נערות היו רצות אחרי אל חדר המורים, ספרי הפתוחים בידיהן והן מתחננות להקדשה עם חתימה אישית. מאות מכתבים היו מגיעים מדי יום אל שולחני (טוב, זה בהיעדר פייסבוק או מייל) וספריי היו נחטפים ממדפי הספריות ומחנויות הספרים במחיר השווה את משקלם בזהב.

מאז זרמו לצערנו רק מעט מים בנחלי הארץ החרבים, אבל חלפו הרבה שנים. ילדים ובעיקר בני נוער חדלו ברובם מהמנהג "המגונה" של קריאת ספרים. גם שמו של איטו אבירם נהפך לנחלתם של קוראים צעירים בודדים, חנונים ולא מקובלים, המוצאים מפלט בעולם הדמיון והפנטזיה. כמו סופרי ילדים רבים אחרים גם שמי הפך לנדיר יחסית, כמו בעל חיים מזן נכחד, לפחות ברפרטואר של ילדי ישראל.

כבר שנים שהמורות ומנהלות בתי הספר, שזוכרות אותי לטובה מילדותן ממשיכות להזמין אותי למפגשי תלמיד, ואולם הן מתריעות מראש: "אנחנו חייבות להזהיר אותך שהתלמידים לא כל כך מכירים אותך ואת ספריך..." ואני מהנהן ומשתדל לקבל את רוע הגזרה.

אך ראו פלא – בחודשים האחרונים הופתעתי לגלות כי התלמידים שוב מחכים לי בפתח חדר המורים. מורות מחויכות מרחיקות אותם ומנסות לאפשר לי להיכנס פנימה. קרה שבתוך חדר המורים, ניגשה אלי אחת המורות ושאלה בלחישה, כמתביישת: "הילדים סיפרו שהם קוראים את הסיפורים שלך ב"מוגובי". הלכתי לברר בספריית בית הספר אבל אין שם ספר כזה..."

"העיקר שתלמידייך חזרו לקרוא ספרים!" עודדתי אותה, ומיד הזמנתי אותה לקפוץ לביקור בספריית "נווה רימון" באתר האינטרנט של מוגובי. שם, על מדף הספרים, תוכל גם היא לקרוא את רב המכר החדש שלי: "האור היחיד באפלה", הרפתקאותיה של סיגלית המוגובי וצלמוות האיום"...