רגע... ההצגה עומדת להתחיל!

בבוקר שבת האחרון הצלחתי לנתק את ילדיי ממסך המחשב. הקפתי כל אחד מהם לחוד בשתי ידי, ותוך שאני ממלמל דברי כיבושין ומנשק אותם קלות, משכתי אותם אחורה, כשאני מרחיק אותם ממסכי המחשב אליהם היו מחוברים באלף נימים בלתי נראים. זה היה לא קל. בסוף נשמע אפילו צליל פיצוץ קל, כזה שנשמע כשמשחררים פיית יניקה המחוברת בוואקום, אתם בטח יודעים למה אני מתכוון.

אחר כך באו הטרוניות, הבכי והמרי העממי: "אבא, למה אתה עושה לי את זה?!" או: "אבא, עוד רגע, אני בדיוק באמצע של..." וזה היה ממש לא קל. בכל כישרוני הלא מבוטל ניסיתי לשכנע אותם להפסיק להתבונן במסך המחשב המתרחק, ובמקום זאת להביט בעיני. רק לשנייה אחת. ידעתי שאם אלכוד אותם במבטיי – אזי קיים סיכוי שההשפעה המהפנטת של מסך המחשב על מוחם הרך תיפסק.

"הולכים להצגה, ילדים", הזכרתי להם. "היא מתחילה בעוד חצי שעה. אם לא נזוז עכשיו – נאחר, ואתם תידבקו לעד אל מסך המחשב..." האיום המסווה באירוניה דקה פעל את פעולתו. ילדיי נזכרו כמה, בעצם, הם משתוקקים ללכת להצגה, והם הסכימו להתלוות אלי.

ראינו את "אורה הכפולה" ונהנינו מכל רגע. "אבא, זאת ההצגה הכי טובה שראינו בחיים!" קבעו הקטנים, כשהם שוכחים לגמרי שזה בדיוק מה שאמרו אך לפני שבועיים, כשצפינו בהצגה "המלאך", הצגה שמלאה את ילדיי בריגושים להתפקע. שתי הצגות נהדרות שאתם חייבים לילדים שלכם, אם הם בגילאי בית ספר יסודי, גם כיתות נמוכות.

כן. אני חושב ש"מוגובי" זה חשוב. אבל ילדינו צריכים הוכחה שבידור טוב, ריגושים וכיף אינם רק וירטואליים. לפעמים גם שחקנים בשר-ודם יכולים לענג, אולי אפילו יותר...

שלכם,

איטו אבירם
סופר, עיתונאי ואבא לשני גולשים צעירים